רבים יודעים על המלחמה שהייתה שם באוגוסט 2008 עם רוסיה ועדיין חושבים שזה אזור מסוכן. האמת היא שהקונפליקט המזויין היה באזורים מסויימים ולא נגע ישירות לרוב תושבי גרוזיה. (מזכיר קצת את המלחמה שלנו: מוקדים של מלחמה בזמן שהרוב ממשיך בשיגרתו).
אז הנה כמה עובדות ודעות מעניינות על גרוזיה שאספתי מתוך השיחות הרבות והטיולים הקטנים שעשיתי שם. (וגם התמונות באלבום שהוספתי כאן בבלוג)
גרוזיה מאוד קטנה. אומנם בשטחה היא יותר גדולה מישראל, חיים בה קצת יותר מארבעה מיליון איש.
הגרוזינים מאמינים שהם צאצאים של שלמה המלך (כן, שלנו) ואחת מנשותיו הנוכריות.
הם כולם מדברים וכותבים גרוזינית וזה נראה כך: პირველი ქართული ვიდეოპორტალი
(אינני מבינה מה כתוב כאן אבל הכתב יפה)
למרות המלחמה עם רוסיה והיעדר היחסים הדיפלומטיים איתה, הגרוזינים אוהבים את הרוסים ורוצים קשרים איתם. לא חשתי שמץ של עוינות כלפיי כאשר פניתי לאנשים ברוחובות ובחנויות בשפה הרוסית. הגרוזינים מאשימים את הנשיא סאאקשבילי בפתיחת המלחמה ולא אוהבים אותו: "הוא לועס עניבות, אוהב מזרקות (תמצאו אותן בכל פינה) ומייחס לעצמו הישגים של האחרים" – אלה היו כמה מהטענות ששמעתי נגד הנשיא. בכלל, היחס של זילזול בשלטון הנוכחי מורגש בכל שיחה.
כל האנשים מעל גיל 20 מדברים רוסית עם מבטא גרוזיני מובהק. צעירים יותר וילדים כמעט אינם מדברים רוסית ומעדיפים ללמוד אנגלית. גרוזיה מנסה בכל כוחה להיות כמה שיותר "אמריקנית". (גם זה מזכיר את ישראל,לא?)
הגענו לטביליסי לפנות בוקר בטיסה דרך איסטנבול. יצאנו משדה התעופה הישר לידיים של נהג מונית שכבר חיכה לנו. באוטו הוא מיד פתח בשיחה ידידותית. (יכולת האנשים בגרוזיה לקשור שיחה מרשימה אפילו אנשים ממידנה חמה וקומוניקטיבית כמו שלנו.) כאשר הערתי כמה האוויר נקי הנהג הנהן ואישר: "נקי מאוד, הרי המפעלים לא עובדים". יותר מאוחר גיליתי שהתעשייה בגרוזיה כבר שנים מושבתת כמעט לחלוטין. רוב התושבים חיים מעסקים קטנים או מחקלאות.
חופש ורגש
גרוזינים מעריכים את החופש האישי שלהם מעל הכל. הכמיהה הזאת לחופש גובלת באנרכיה. כל גרוזיני יספר לכם שהוא צאצא של איזה נסיך או דוכס קדמון שהרג מישהו ולכן נאלץ להימלט, לשנות את שמו ולחיות בתור איכר באיזה כפר נידח על מנת לחמוק מהעונש.
כל אחד הוא נסיך וכל אחד עושה מה שבא לו. הנטיה הזאת לחופש מקסימה אך גם אינפנטילית משהו. מתובלת באמוציונליות הכמעט קיצונית היא מקשה על היזמים המערביים לעשות עסקים עם הגרוזינים. כך, למשל, אל תתפלאו אם באמצע השיחה, במקרה שמשהו לא מצא חן בעיניהם, הם פשוט יקומו ויעזבו אתכם לבד. (שתי התכונות האלה מבדילות אותם מהרוסים שנוטים להיות יותר צייתניים ונמנעים מלהביע רגשות.)
המלצה נוספת לישראלים שאוהבים להסביר לכולם איך הדברים צריכים להיעשות: תשכחו מזה בגרוזיה. "גרוזיני לא צריך עצות של אף אחד."
גרוזינים ידועים כמסבירי פנים וזה אכן אמת. השכנים נחשבים שם לקרובים יותר מקרובי המשפחה.
בגרוזיה הכל אישי ושום דבר לא ענייני.
אם תגיעו לגרוזיה, תצפו לארוחות ארוכות עם ברכות רבות ומפותלות. זה מקרב לבבות וגם מאפשר להם לבדוק עם מי יש להם עסק. רק אחרי שיחה מקדימה ארוכה תוכלו להתחיל לדבר איתם על עסקים ורק אם הם מחבבים אתכם, תוכלו לעשות איתם עסקים.
אם הלכתם למסעדה או סתם יצאתם להסתובב בעיר עם מישהו מקומי ובא לכם לקנות משהו, לא תוכלו לשלם בעד עצמכם. המארח תמיד יתעקש לשלם עבורכם לא משנה מה. וזאת למרות שרמת ההכנסה הממוצעת היא מאוד נמוכה.
בגרוזיה הכל עובד דרך הקשרים האישיים. לכן, כל כך קשה להיכנס לשוק המקומי. אך אם הצלחתם ליצור את הקשרים ולהתחבב על האנשים כל בעיה תיפתר מיד: החל ממשקל עודף בעלייה למטוס וכלה בבעיות סבוכות הרבה יותר.
ועדיין, אל תשכחו בבית את הזהירות שלכם: הרי, בסופו של דבר, כולם שם נסיכים ודוכסים ולא נשבעו לשמור לכם אמונים בכל מצב. בסופו המניע העיקרי לפעולה הוא הצורך האישי שלהם.
גרוזיה קשה לא רק לעסקים אלא גם לשומרי דיאטה. האגוזים, ובמיוחד אגוזי המלך, שמופיעים כמעט בכל מנה, הבצק - אפוי, מאודה ומטוגן- עם גבינה צהובה ספוגת שמן, פחאלי, חינקאלי , חאצ'פורי, קולאשי, חאלייה ועוד עשרות שמות אחרים, כל אלה המרידו את הקבע שלי. אחרי מנת פתיחה אחת לרוב כבר לא יכולתי לאכול את המנה העיקרית. לפי הג'ינס שלי אני יודעת ששבוע בגרוזיה השאיר על גופי קילו או שניים למזכרת.
גרוזיה נחשפת מהר ושובה את הלב. כמה קל היה לי להתאהב בגרוזיה. אני יודעת שמעכשיו והלאה אקפוץ על כל הזדמנות להגיע לשם שוב.
