תרבויות עסקיות ברוסיה ומזרח אירופה

הכתבה מן האתר מסע אחר

"הלילות הלבנים" הם אחד מסימני ההיכר של סנט פטרבורג, אחת הערים הצפוניות בתבל. במשך הקיץ שוקעת שם השמש רק קצת לפני חצות וממהרת לזרוח שוב למחרת כבר בשעה 4:30 לפנות בוקר. את שעות הדמדומים הארוכות מנצלים אלפי תושבים ותיירים כדי להוכיח שלמרות התלאות שעברה העיר, מורשת חיי הלילה שלה נותרה בעינה

סנט פטרבורג (Saint Peterburg), עיר הבירה בדימוס של אמא רוסיה ומערי אירופה היפות ביותר, מתהדרת בכינויים רבים: "היהלום שבכתר הרוסי", "ונציה של הצפון", "פריז למתקדמים", "החלון הרוסי למערב" וכמובן גם "בירת התרבות של רוסיה". רשימת התארים רק הלכה ותפחה במשך 302 שנות קיומה של העיר, בהם ידועים יותר וידועים פחות. אך רק אחד משלל שמותיה יצא משימוש - לנינגרד.

גלי הנוסטלגיה והגעגועים לעבר הצארי, ששטפו את העיר אחרי נפילת הקומוניזם, הביאו עימם בשנת 1991 משאל עם שנועד להכריע בשאלה אם להשיב לעיר את שמה הפרה־קומוניסטי. ההכרעה בין הצאר פטר הגדול לקומוניסט לנין התקבלה על חודו של קול. רק 51 אחוזים הצביעו בעד שמה המקורי, סנט פטרבורג (שיש המכנים אותה סנט פטרסבורג), תוצאה מפתיעה בהתחשב בצונאמי האנטי קומוניסטי ששטף את עיר הולדתה של המהפכה הבולשביקית וגרף ממנה כל זכר לתקופה ההיא. פסליהם של המנהיגים הסובייטים נעלמו, ובמקומם הוצבו פסלי הצארים, שבמשך עשרות שנים מצאו מסתור במרתפים טחובים. שמות הרחובות הוחלפו בקצב מסחרר, ובשל המגמה הזאת, שעדיין נמשכת, מאבדות מפות העיר מעדכניותן חדשות לבקרים. שלטי הרחובות נושאים סממן נוסף של הזמנים החדשים ומשמשים גם שלטי פרסום בסגנון מערבי לחלוטין. תבליטו של סטלין, שקישט את תחנת הרכבת, הוחלף בשלטי פרסום למרלבורו.

בחיפוש אחר מה שנותר מימי הזוהר של סנט פטרבורג ומה שמסתתר כיום בצלם יצאתי לדרך עם חברי מישה במכונית הלאדה הישנה שלו. שניהם, מישה והמכונית, חיים ונושמים את העיר כבר עשרות שנים.

מישה הוא התגלמות כושר האלתור ויכולת ההישרדות הרוסיים: "כשהייתי צעיר הייתי מהנדס כמו כולם", הוא מספר, "והיום אני עוסק במחשבים, בעריכת סרטי וידאו, בנגרות, בבניית סירות שיט ובעוד כל מיני דברים." כעבור מאתיים מטר מישה נאלץ להפסיק את השיחה. הלאדה הישנה שובתת. מישה ממחיש שלא שכח את ההנדסה, יוצא עם מברג ענקי מן המכונית ומחיה את המנוע בכמה דפיקות. מספרן הרב של המכוניות התקועות בשולי הכביש לצד נהגיהן המצוידים בפטיש או במברג ממחיש את הצורך בהשכלה הנדסית בסיסית שיש לנהגים בארץ הלאדות.  שלחה תקציבי עתק לשדרוג החזות המוזנחת של עיר הבירה הרוסית לשעבר.

מאז חוזרת סנט פטרבורג לעצמה, מתחרה בצדק על תואר מלכת היופי האירופית ומושכת תיירים ומשקיעים בינלאומיים. הקריירה הפוליטית שלה אמנם מאחוריה, אך אין ספק כי העיר שבה להיות מטרופולין מסחרי, עיר נמל ומוקד תרבותי מן החשובים שברוסיה החדשה. הבלט הרוסי נולד כאן, ומוזיאון ההרמיטאז' (Hermitage), אחד החשובים והגדולים בעולם, מציג ב־1,057 חדריו ובכעשרים הקילומטרים של פרוזדוריו כשלושה מיליון פריטי אמנות וארכיאולוגיה. תושבי העיר מתגאים באזרחיה המפורסמים ובתרומתם הניכרת להפצת התרבות הרוסית בעולם: דוסטוייבסקי כתב ומת כאן, צ'ייקובסקי שהה זמן רב בעיר, וכמובן פושקין פעל בה ומת בה. כיום העיר היא בֵּיתן של להקות הרוק הרוסיות המובילות. מועדוני לילה מערביים, המארחים די.ג'ייז בינלאומיים מובילים, מרעישים את הלילות הקצרים של פטרבורג הקיצית כדי להזכיר שעם כל הכבוד לתרבות הקלאסית, סנט פטרבורג היא גם עיר מודרנית כבר לא מעט שנים.

גשר הארמון, הנמתח מכיכר הארמון אל הגדה השנייה של נהר ניבה, הוא הגשר העמוס בעיר. בלילה הוא נפתח לשני חלקים ובכך מאפשר לאוניות לעבור בנהר. ברקע - הכיפה המוזהבת של קתדרלת איזק הקדוש והצריח הבוהק של מגדל מפקדת הצי

מלכת היופי האירופאית

בניגוד לערים רבות בעולם, לסנט פטרבורג יש תאריך ייסוד. ב־27 במאי 1703 התקיים טקס הנחת אבן הפינה למצודת פטר ופאול (Petropavlovskaya Krepost’), שהיתה המבנה הראשון שהוקם על אי ביצתי בשפך הנהר ניבה (Neva). הטקס סימל את תחילת בנייתה המתוכננת היטב של עיר הבירה החדשה של רוסיה. הצאר פטר הגדול, שהיה לו חזון להקים עיר נמל במערב רוסיה, גייס צבא של עובדים בכפייה והקים על 42 איים בדלתה של הנהר ניבה את "החלון הרוסי למערב". הוא עודד את עשירי רוסיה להקים בה ארמונות נוצצים וגייס את מיטב האדריכלים האירופאים, אך נאלץ להשהות את הכרזתו על סנט פטרבורג כעל הבירה החדשה (במקום מוסקבה) עד שהצליח כעבור כמה שנים להביס את השוודים שאיימו על רוסיה מצפון. סנט פטרבורג היתה לבירתה של האימפריה הרוסית למשך כמאתיים שנים, עד אשר חולל ממנה לנין בשנת 1917 את המהפכה הבולשביקית.

שיקום העיר ושחזורה אחרי מלחמת העולם השנייה ארך שנות דור, אך בשנת 2003, לקראת חגיגות ה־300 שנים לסנט פטרבורג, הגיעה בשורה מפתיעה ממוסקבה: דווקא היריבה, המתחרה בה מאות שנים על התואר "עיר הבירה",

ארמון החורף, אחד מששת המבנים של ההרמיטאז'. כשלושה מיליון פריטים מעידן האבן ועד ימינו מוצגים כאן

החורף הלבן והחורף הירוק
גם היום, כמו בימי פושקין, אוהבים תושבי סנט פטרבורג לבלות. הם עושים זאת בייחוד בחודשי הקיץ, שבהם העיר אינה יודעת חושך. הלילות הלבנים הם מסימני ההיכר של אחת הערים הצפוניות בתבל. היום הארוך ביותר בקיץ נמשך כ־19 שעות, והשמש זורחת בו בסביבות השעה 04:30 לפנות בוקר ושוקעת קצת לפני חצות. גם השעות המעטות שנותרות בין השקיעה לזריחה לא חשוכות ממש, ואלפי תושבים ותיירים מעבירים את הלילה באור דמדומים.

"מעבר ללילות הקיץ הלבנים ממתינים ימי החורף השחורים" נאנח ידידי, שזכר החורף הקר, המושלג והארוך מדי מעמעם לרגע את שמחת הקיץ שלו. ימי החורף קצרים מאוד. חמש שעות של אור אפרורי ביום יוצרות בעיות נפשיות לא מבוטלות בקרב רבים מתושבי העיר, והם מטפלים בהן באמצעות וודקה, כמנהג המקום. לעומת זאת, אין שמחה גדולה מחגיגת שעות האור הארוכות של הקיץ, מהבילויים הממושכים בלילות המוארים ומהשיטוט לאורך הניבה. באופן מפתיע, גם השמחה הזאת מטופלת בוודקה. הדבר היחידי שמסוגל להעיב על שמחת הקיץ הוא מזג האוויר הסגרירי. הגשם, לא השמש, הוא סימן ההיכר של הקיץ, או כפי שניסח זאת מישה: "בפטרבורג יש שתי עונות: החורף הלבן, שבו העיר מושלגת לחלוטין, והחורף הירוק, המכונה אצלכם קיץ, שבו העיר שטופה במי גשמים וטובלת בירוק".

אנחנו פותחים את הלילה בביקור בזק בקזינו של אחד מידידיו של מישה. צלילי מוזיקה בסגנון שנות השבעים בוקעים מן המועדון הסמוך. קבוצת נערות מצחקקות חוגגת שם את קבלת תעודות הבגרות בהצגת קברט. מלבדן אין קהל, ואנחנו ממשיכים לקונצרט של המנצח ואלרי גרגייב בחצר מוזיאון הרמיטאז'. אלה שיכולים להרשות לעצמם לשלם עשרה דולרים דמי כניסה מציגים בדרך למושבם את מיטב האופנה החגיגית של האליטה הסנט פטרבורגית. הרבבות שידם לא השיגה כרטיס כזה נותרים מאחורי הגדר ונהנים מן הקונצרט הלילי באותה המידה, רק בעמידה. הקונצרט מסתיים לקראת חצות, בדיוק בזמן כדי לצפות בשקיעת החמה מעל הניבה הסמוך. 

החוויה הגדולה של הלילה מתחילה בסביבות השעה 1:30, אז נפתחים הגשרים הגדולים של הניבה, שהם מסימני ההיכר הבולטים ביותר של העיר. עשרות טונות של אספלט וברזל מורמות בכל לילה לעיני קהל נלהב של אלפים כדי לאפשר לאוניות הענקיות להיכנס לנמל של סנט פטרבורג או לצאת ממנו. הנמל הוא אמנם הגדול ביותר ברוסיה, אך אין הוא עומד בעומס ומתיישן במהירות. עיר הנמל הפינית קוטקה (Kotka) מתחרה בו בהצלחה רבה, אך התנועה הלילית של האוניות בנמל סנט פטרבורג עדיין מרשימה ביותר.

נתיבי השיט נשארים פתוחים עד השעה חמש בבוקר. אלה השעות של הנווטים, המציגים את המופע העיקרי של הלילה כשהם מצליחים להשחיל את האוניות העצומות בפתחי הגשרים הצרים. לילה שלם צפיתי מוקסם בתנועת האוניות ובגשרים הפתוחים והרגשתי הערצה בלי גבול לנווטים שהצליחו לעבור אותם בשלום. כמי שמתקשה אף להשחיל חוט במחט היה לי נדמה כי להטיס מסוק בסלון הבית היא משימה פשוטה יותר מלנווט אונייה בין גשרי פטרבורג.

בשעות הדמדומים הללו משוטטים ברחובות שלאורך הנהר אלפי תושבים ותיירים, ידם האחת מחבקת את אשת חיקם, ידם האחרת אוחזת בקבוק שהמשקה שבו על פי רוב אינו מסוג המשקאות הקלים. מסעדות וברים נשארים פתוחים כל הלילה, וככל ששעות הלילה מתאחרות, מתעבה אד האלכוהול המתאבך מעל העיר, קולות המבלים הופכים צורמים יותר, והליכתם יציבה פחות. וגם כשהשמש צובעת את הלילה הלבן בכתום העיר אינה הולכת לישון.

כנסיית תחיית המשיח, אחת מהקתדרלות היפות בסנט פטרבורג. הכנסייה נבנתה בדיוק במקום שבו התנקשו בחייו של הצאר אלכסנדר השני במרס 1881, ולכן היא קרויה גם "כנסיית מושיענו על הדם השפוך"

הצרות נותרו אותן צרות
בסביבות השעה חמש בבוקר הגשרים יורדים שוב, הנתיבים נסגרים למעבר אוניות ונפתחים למעבר מכוניות. העיר מתכוננת לעוד יום ארוך. הבליינים חוזרים הביתה והבורגנים יוצאים לעבודתם. להקות של מכוניות ניקוי וגדודים של פועלי ניקיון יוצאים למבצע היומי של העלמת עקבות הלילה. בקבוקים של בירה, של וודקה ושל שמפניה מתגוללים ברחובות ובפארקים הציבוריים, מקצתם אף צפים במי הנהר. מבית קפה קטן על גדות הנהר עדיין בוקעים צלילים של תחרות קריוקי שלא מצליחה להגיע לסיומה.

אחרי כמה שעות שינה אני חוזר למרכז העיר. שדרת נייבסקי
(Nevsky Prospekt) התעוררה לפני, ובתי הקפה שבו לפעול אחרי הפסקה של שעות ספורות בלבד. באחד מהם אני פוגש את מיה, שהגיעה לפני עשרים שנה מאוזבקיסטן לסנט פטרבורג. היא לוגמת מכוס הקפה ונוגסת בעוגה עתירת קלוריות. "בתקופת הקומוניזם לא יכולנו לשבת באמצע היום בבית קפה", היא משחזרת את העבר הלא רחוק. "פשוט לא היו בתי קפה. היו רק קנטינות ציבוריות, דמויות מסעדות, שבהן היה אפשר להזמין ארוחה דלילה. מי שאכל שם בשעות לא שגרתיות הסתכן בביקור של אנשי ק.ג.ב. שבאו לברר מדוע הוא בקנטינה ולא במקום עבודתו. מבחינה זו החיים השתפרו לאין ערוך אחרי נפילת הקומוניזם".

אני רוצה לדעת מה עוד השתנה, אבל מיה לא אוהבת להעמיק בדברים שאינם בשליטתה, למשל בתהליכים שמתרחשים ברוסיה החדשה: "העובדה שאנחנו יכולים כיום להתבטא בחופשיות רק מחדדת את ההכרה שאנחנו בעצם חסרי אונים. ההשפעה שלנו על חיי היומיום שלנו ושל המדינה נשארה אפסית כפי שהיתה גם קודם. לאיזו מהפכה מהותית כבר אפשר לצפות כאשר הנשיא ושר ההגנה הם אנשי ק.ג.ב. לשעבר. אפילו הם לא יכולים לחולל שינויים ניכרים, כי את המדינה מנהלת הלכה למעשה חבורה של גנגסטרים ששולטת בכל".

מישה עורך סיכום ביניים של תוצאות המהפכה האנטי קומוניסטית: "יש דברים שהשתנו כאן לטובה, ויש כאלה שהשתנו לרעה. במאזן, הצרות נותרו אותן הצרות. רק אנחנו התבגרנו ב־15 שנים, ולכן יש לנו היום פחות כוח להתמודד עם קשיי היומיום משהיה לנו פעם". מיה מוסיפה פתגם מקומי: "המקום הטוב ביותר לחיות בו הוא דווקא המקום שבאותו רגע אתה לא נמצא בו".

על גדת הנהר ניבה, האזור הנמל. הנמל של סנט פטרבורג הוא אמנם הגדול ביותר ברוסיה, אך אין הוא עומד בעומס ומתיישן במהירות. בסביבות השעה 01:30 נפתחים הגשרים הגדולים של הניבה לעיני קהל נלהב של אלפים כדי לאפשר לאוניות להיכנס לנמל או לצאת ממנו

ממתינים למותה של הגברת
מי שרוצה לראות את סנט פטרבורג האחרת, לא את זו המוצגת בחלון הראווה של מרכז העיר אלא את זו של השיכונים העלובים ובנייני ה"רכבת" האינסופיים והמדכאים, חייב להתמודד קודם לכן עם נסיעה ברכבת התחתית העמוסה. אין מדובר במעשה של מה בכך. רבות הסכנות שבדרך, ולא פעם אני נאלץ לנער מתיקי ומכיסי צוותי כייסים חצופים.
השיכונים של פטרבורג רחוקים מזוהר העיר. כאן מצטופפים רוב רובם של ארבעת מיליוני תושביה. חלונות הראווה של הקיוסקים השכונתיים גדושים בהיצע מגוון של משקאות אלכוהול, וכבר באמצע היום מתהלכים ברחובות תושבים רבים ובידם בקבוקי בירה. שמחת חיים לא נראית כאן לעין. דווקא בשכונות הפועלים היו ציפיות גדולות מן הפרסטרויקה, אך "דמוקרטיה" היתה למילת גנאי בפי מאוכזבי המהפכה הפוסט־קומוניסטית. אמנם כיום איש אינו צריך להמתין 15 שנה למימוש זכותו המובטחת לדירה לכל פועל, אבל עדיין צפיפות הדיור גבוהה מאוד, ומשפחות רבות אינן יכולות להרשות לעצמן לרכוש דירה חדשה ומרווחת יותר.

בדירתו הקטנה והחשוכה אני פוגש את דאמיר בן ה־73. כרוב הידידים שלי בפטרבורג, גם דאמיר עסק בחייו במגוון רחב של עיסוקים. הוא היה מהנדס ("כמו כולם", הוא מחייך), צלם ובעיקר מתורגמן של ספרות אנגלית וצרפתית. אוטודידקט ואינטלקטואל מן הסוג שהולך ונעלם. "תושבי רוסיה החדשה אינם אזרחים במובן האמיתי של המילה", הוא מתלונן, "אלא הם מקבץ של אנשים המתעניינים אך ורק בחיים הפרטים שלהם עצמם. מעט מאוד אנשים מבינים כיום שכסף אינו הכל בחיים. הם נואשים, הם ויתרו על חלומות וכבר לא אכפת להם מפוליטיקה. רפובליקה זה דבר טוב, אך היא זקוקה לרפובליקאים". "מי שכבר מתעניין קצת בפוליטיקה", הוא ממשיך, "מוצא את עצמו מתגעגע לימי הסובייטים ושוכח את הסבל וההרג הנוראי בתקופה ההיא. עם זאת, ייתכן ששנות השמונים של המאה העשרים היו דווקא שנות השלטון הטובות ביותר בהיסטוריה הרוסית בכלל. בשנים האלה כבר לא הוציאו אנשים להורג בלי הבחנה, ומי שלא התנגד לשלטון היה יכול לחיות די בשקט. פשוט נתנו לנו לחיות. כיום אין תקווה שהדברים ישתנו לטובה. רוסיה דומה לאישה בת שמונים שרוצה להביא ילדים: הזמן שבו עוד היה אפשר לערוך שינוים מהותיים בחיי המדינה עבר כבר מזמן. היום צריך להסתפק במה שיש ולהמתין למותה של הגברת. אנחנו נמצאים בצומת דרכים: השביל האחד, התלול, מוביל לאסון בנוסח יוגוסלביה, אך גם השביל האחר, המתון, מוביל את רוסיה להתרסקות, אם כי באופן אטי יותר. המדינה המלאכותית הזאת גדולה מדי, וסופה שתתפרק לכמה מדינות קטנות".

נוכח יופיה של פטרבורג וההנאה הרבה שסיפקו לי מראותיה אני מעדיף לאמץ השקפה אופטימית מאשר לקבל את נבואת הזעם שהשמיע דאמיר. העדפת העיסוק בזוטות היומיום על פני החשיבה הפילוסופית על גורל האומה וכן איבוד המשמעות המקורית של המושג "אזרחים" אינם בלעדיים לרוסיה המודרנית. בעצם הם ממאפייני החברה המודרנית המערבית בעשורים האחרונים. אם רק "תפרגן" רוסיה לשינויים הקטנים, הייאוש ייעשה יותר נוח ויאפשר אולי גם לשינויים מהותיים יותר למצוא את זמנם ומקומם. 

הנהר פונטנקה שבמרכז העיר. סנט פטרבורג בנויה על פני רשת תעלות המקשרת את הניבה, הוולגה והים הלבן